בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
ספורט 5 
זהות בדויה: כל הבעיות העמוקות של י-ם 
 
ספורט 5 |
 
רועי כהן

האדומים רוצים יורוליג, אך רק שינוי מהותי יביא אותם לשם

 
 
 
 
 
 
 
 
 

נסו לדמיין את התרחיש הבא: הג'נרל מנג'ר של גולדן סטייט, בוב מאיירס, מגיע לאורקל ארנה באוקלנד, ובמשך כל הרבע הראשון במשחק מתעסק במכובדי העיר שהגיעו מעט באיחור. דואג למצוא להם פתרון הושבה, מנהל דין ודברים עם המאבטחים ואף מוותר על כבודו שלו ומקומו שלו לטובת אוהד שנותר ללא מענה, וצופה בשלושת הרבעים הבאים בעמידה בפינה אלכסונית באולם. על צפייה ברבע הראשון אין מה לדבר.

גיא הראל הוא המנהל המקצועי של הפועל ירושלים. הוא גם מנכ"ל הקבוצה. כמות המטלות שהוא לוקח על עצמו נוסף על העיסוק בפן המקצועי, שעוד נגיע אליו, היא בלתי סבירה בעליל. "הרבע הראשון בארנה תמיד קצת משוגע", אומרת אחת מעובדות המועדון, "גיא מתרוצץ בין אנשים, הרבה ניגשים אליו כדי לברך אותו לשלום, ואנחנו תמיד אומרים לו - תן לנו, אנחנו נדאג להכל, אבל זה גיא, הוא סומך עלינו אבל תמיד אוהב לוודא בעצמו שהכל מסתדר. זה רק מראה כמה אכפת לו. אבל כן, את הרבע הראשון במשחקים הוא בדרך כלל בקושי רואה".

אז והיום. האנקדוטה הזאת היא רק חלק קטן בשורה של ליקויים ארגוניים בהפועל ירושלים, שבגללם המועדון עדיין רחוק מחזון היורוליג שעליו הכריז אורי אלון כשרכש את הקבוצה ב-2013. לפני שנצלול לנעשה בבירה בשנים האחרונות, צריך להיות הוגנים ולהודות: אלון הצהיר על היורוליג כמטרה בתוך שלוש שנים בתקופה שבה המפעל הבכיר היה עדיין מורכב מ-24 קבוצות בשיטת הבתים, ובתקופה שבה האלופה הישראלית עוד הוזמנה למוקדמות. סביר להניח כי אם הפורמט היה נשאר כפי שהיה - אלון היה מצליח להגשים את מטרתו, במיוחד לנוכח שתי האליפויות שכבר זכה בהן.

אבל המציאות השתנתה וירושלים נדרשת לעשות את ההתאמות. וההתאמה העיקרית פירושה שלפחות במישור התחרותי, יש כרטיס כניסה אחד, וחד פעמי, לליגה של הגדולים: זכייה ביורוקאפ. מבט על חמשת הקמפיינים האירופאים האחרונים מלמד שירושלים לא הצליחה לעמוד במטרה העיקרית, שהיא להגיע לצמרת היורוקאפ: בעונה הראשונה: רבע גמר (עם 48 קבוצות במפעל); בעונה השנייה: הדחה כבר בשלב הבתים הראשון; בעונה השלישית: עלייה לטופ 32 ואז הדחה משפילה עם אפס ניצחונות ושישה הפסדים; בעונה הרביעית: חצי גמר עם סימונה פיאניג'אני; והעונה שוב הדחה בשלב הבתים.

בבואם לנתח את הרקורד הזה, בקבוצה אומרים: "זה לא שלפני שאורי לקח את הקבוצה, היא הגיעה כל שנה לרבע או חצי גמר יורוקאפ. ההישגים האלו לא מרשימים אבל בהחלט לא משקפים ירידה בהשוואה לשנים קודמות".
האמת שזה די פשוט: כשירושלים השקיעה באמת במאמן מהרמה הגבוהה ביותר שהיתה יכולה להביא - היא גם קיבלה תוצאות. כשניסתה קיצורי דרך עם מאמן מבטיח כמו דני פרנקו, או עם מאמן שלא באמת הגיע לאף קבוצה גדולה ולא זכה בשום תואר כמו פוטיס קציקאריס - זה פשוט לא עבד. את הכלל הפשוט הזה צריכה ליישם בכל רובד במישור הארגוני, החל מהצוות המקצועי, דרך הדוברות וניהול המדיה ועד ניהול המשק והלוגיסטיקה: רוצים להגיע ליורוליג? תתייחסו לעצמכם כמו קבוצת יורוליג. המקרים שנבחן כאן בהמשך מלמדים שירושלים עדיין לא שם.

הפן המקצועי. כאמור, הראל הוא מנכ"ל הקבוצה ומנהלה המקצועי. מתוקף תפקידו כמנכ"ל הוא מפקח על כל הרבדים הניהוליים במועדון: מכירות, שיווק, גיוס ספונסרים, שיתופי פעולה עסקיים וקהילתיים, כוח אדם ועוד. הראל מעורב לפרטי פרטים בכל ההתנהלות היומיומית במועדון ונחשב לאחת הדמויות החרוצות ביותר בענף. דווקא בקיץ, כשהעונה בפגרה, הראל עובד עוד יותר קשה, כי מלאכת בניית הקבוצה מוטלת עליו. בחודשים האלה הוא מנהל שיחות טרנס אטלנטיות בלתי פוסקות עם שחקנים, סוכנים ואינספור דמויות בעולם הכדורסל כדי לאסוף מידע והמלצות על שחקן כזה או אחר, וכמובן משוחח ומסתמס עם אורי אלון ללא הרף.

"בקיץ גיא פורח", מעיד אחד העובדים במועדון, "אפשר לראות שהוא נהנה מהשיחות, מההתייעצויות, מהפגישות החשאיות. הוא חי מזה. בקיץ האחרון למשל, הוא תכנן לטוס במיוחד לסלובניה כדי לוודא שאלן אומיץ' לא יברח לנו. אלה הדברים שהוא הכי אוהב".

על התוצאות ואיכות הקבוצות שהראל, יחד עם המאמנים, בנה בשנים האחרונות, ובמיוחד על רמת ההצלחה באירופה - אפשר להתווכח. אלא שגם הראל ואלון יודעים שלאורך זמן הראל לא יכול להמשיך להחזיק בכל כך הרבה כובעים. אין דרך ודאית לבדוק האם אינסוף המטלות כמנכ"ל משפיעות בדרך כלשהי על איכות עבודתו של הראל כמנהל מקצועי, אבל ההערכה היא שהוא מגיע לצומת שבו הוא יצטרך לעבות את שדרת הניהול שלו, ולהביא איש מקצוע שיסייע לו בניהול המועדון - או למנות מנהל ספורטיבי שיעבוד תחתיו.

בעבר הראל הבין שיש צורך בפיצול סמכויות. בתחילת 2015 הוא נפגש עם קלאודיו קולדבלה האיטלקי, ובהמשך נפגש גם עם שי האוזמן, שלפני שהפך לפרשן ביצע את תפקיד המנהל המקצועי באשדוד והביא אותה עד גמר הפיינל פור ב-2012, כשגילה שמות לא מוכרים כמו אלכס טיוס וג'וש דאנקן. המטרה בפגישות היתה לסגור עם אחד מהם על משרת "המנהל הספורטיבי" - תפקיד שאמור היה להוריד עומס משמעותי מהראל בפן המקצועי. המגעים עם האוזמן וקולדבלה לא צלחו בעיקר בגלל שהבעלים לא רצה בכך.

בעניין הזה חשוב לציין - הראל אומנם אמון על המשאים ומתנים, והוא זה שבקשר עם סוכנים וסקאוטים מכל העולם. אבל בירושלים מדגישים לאורך השנים כי הדמות שמחליטה על השחקנים במועדון היא תמיד המאמן. כך מדגישים גם מאמנים שעבדו בקבוצה. הראל יכול להמליץ על השחקנים, אך זה שמחליט מי יוחתם ומי לא, זה בסופו של דבר המאמן. הדוגמא הבולטת היא של טרנס קינסי - מכוכבי האליפות ומהשחקנים הטובים בקבוצה בעונה שעברה.

כפי שכבר פורסם הראל נפגש עם וויל קלייבורן לאחר סיום העונה בחולון, ואף הגיע להסכמה על שכרו (פחות מ-200 אלף דולר) בכפוף לאישור המאמן. לאחר מכן, פיאניג'אני הוחתם, הטיל וטו על העסקה וביקש שהקבוצה תחתים את קינסי. לבסוף אכן הוחתם השחקן שבחר המאמן - שחקן שהיה כלי משמעותי מאוד בהצלחת הקבוצה בעונה שעברה בכל המסגרות. אגב - בירושלים ממשיכים לטעון בתוקף שזהו מודל זהה לרוב הקבוצות האירופאיות - כולל המוצלחות שביותר. ביניהן ולנסיה שזכתה באליפות ספרד, באיירן מינכן, ואפילו פנרבחצ'ה. גם שם יש מנהלים מקצועיים אבל המילה האחרונה על החתמת שחקנים - בדיוק כמו בירושלים, בידי המאמן.

עושים שוק. הרכש שמגיע לירושלים הוא לרוב שחקנים שהראל עוקב אחריהם כבר כמה שנים. כך למשל, ג'רום דייסון וקרטיס ג'רלס היו מבוקשים בבירה שנתיים לפני שהגיעו, ובקיץ 2015 קיילין לוקאס הגיע לישורת האחרונה כשהראל ופרנקו היו צריכים לבחור בינו לבין אי ג'יי רולנד. למעשה, אין כרגע שום מידע על מערך סקאוטינג שעוקב אחרי שחקנים פוטנציאלים לאורך זמן. בשנים קודמות הקבוצה נעזרה בשירותיו של ירון ארבל, הסקאוט הישראלי המוערך שעובד ב-NBA, שבעיקר קישר בין ירושלים לסוכנים רלוונטיים. אבל כמה קבוצות יורוליג אתם מכירים שכמו ירושלים, סבורות שאין צורך במערך סקאוטינג? או שאולי קיים מערך כזה שאיננו יודעים עליו?

בשלוש העונות האחרונות ניתן לזהות בבירור מכנה משותף: כל הקבוצות שנבנו לא הצליחו לתפקד היטב בשתי המסגרות - הליגה והיורוקאפ. בשתי העונות של פרנקו הקבוצה דרסה את הליגה והתרסקה באירופה; בעונת פיאניג'אני האדומים הבריקו באירופה אבל הפסידו 12 פעמים בעונה הסדירה והיו במרחק חטיפה אחת של בר טימור מהדחה בסדרת רבע הגמר בידי נהריה.

העונה הזאת הסתיימה באליפות הודות למהלך אולי המבריק ביותר של הראל עד כה: ההתעקשות על העברתו של ריצ'רד האוול מהפועל ת"א, אחרי קרב מתוקשר על שירותיו של המתאזרח הטרי. ההעברה הזאת אפשרה לפיאניג'אני לשחק עם שלישיית זרים בקו האחורי, והשאר היסטוריה. המהלך הזה מדגים את נחיצותו ויעילותו של הראל בצד המקצועי, ואת יכולתו לספק פתרונות נקודתיים טובים לצרכים שעולים במהלך העונה, כפי שעשה עם רכישות כמו ברייסי רייט, טיי מקי ודיון תומפסון. אבל צריך לזכור - התיקונים האלה באו כדי לתת מענה לבנייה לא מספיק טובה. הראל הוא ראש כדורסל מצוין, אבל אולי, בגלל כל עיסוקיו במועדון את האדריכלות כדאי להפקיד בידי איש מקצוע אחר?

ובכל זאת, המערכת בירושלים עדיין נמצאת בלמידה. כך למשל, תרחיש כמו שקרה בעונת פרנקו השנייה, אז ירושלים בקושי העפילה לטופ 32 ושם התרסקה בגלל הרבה בגלל פציעות - כנראה שלא יחזור על עצמו. בעונה שעברה ראינו את זה ביתר שאת: מאליק היירסטון הובא כגיבוי לעמדה מס' 3; כשנטש בגלל בעיה משפחתית החתימו את דיז'ון תומפסון שחיכה לאנשי הקבוצה בחניון של אולם מלחה וביקש להתאמן; כשזה עזב לרוסיה, שלפו את בריאן רנדל שכהרגלו נפצע בהמשך, ובסוף העונה פיאניג'אני התעקש שאם אחד מהשלושה היה זמין בחצי הגמר נגד ולנסיה, הסיום היה שונה לגמרי. גם העונה הראל לא רצה להיתפס לא מוכן, והחתים את רונלד רוברטס, אבל זה היה מאוחר מדי.

לצד המהפך האמיתי שירושלים חוללה בליגה, היא נשפטת קודם כל על פי אירופה - כי כך היא רצתה מלכתחילה. כשאלון רכש את הקבוצה הוא לא דיבר על שתי אליפויות בארבע שנים, אלא בעיקר על היורוליג. אולי זה החטא הקדמון, אבל אם צריך לחלק ציון ביניים לירושלים אחרי חמש שנים בעידן אלון, הוא יהיה "מצוין" בליגה, ו"בלתי מספיק" באירופה.

דרך. בתחילת עידן אורי אלון, אחד הדברים שהיו חשובים לכל המערכת היה שמירה על הזהות הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי במתן במה לצעירים כמו אדם אריאל ורפי מנקו, והחתמות ענק של יותם הלפרין וליאור אליהו. אבל ככל שהזמן עבר, במועדון החלה להשתרש ההבנה שההיצע הישראלי הקיים בשוק לא באמת יכול לקחת את הקבוצה רחוק באירופה.

בעונת פיאניג'אני האג'נדה התהפכה לקיצון השני. כמות הישראלים צנחה ל-3 בלבד - טימור, הלפרין ואליהו, פלוס רפי מנקו ששוחרר לאילת ורשם חצי עונה נהדרת, ואייזק רוזפלט שמאחד הגבוהים הישראלים המובילים בליגה הפך לנער פוסטר. האיטלקי, בתמיכת המערכת כולה, קיבל יד חופשית לבנות קבוצה משופעת זרים שהישראלים בה הם בעיקר אילוץ לליגה בגלל החוק הרוסי.

"זה לא הוגן לטעון ששינינו את הגישה כלפי הישראלים", אומר גורם בקבוצה, "היצע הישראלים הפנויים ברמה שיכולה לעשות אימפקט באירופה הוא דל עד לא קיים, ומי שכן יכול כבר נמצא אצלנו. זאת בעיה לא רק של הפועל ירושלים אלא של הכדורסל הישראלי כולו".

תקשורת. מאז שאלון השתלט על ירושלים, קיים דיסוננס מעניין בין ההתנהלות התקשורתית שלו עצמו לבין זו של הקבוצה. בזמן שהבעלים נוהג להעניק ראיונות רדיופוניים ואחרים לעיתים תכופות, ונוהג לפלרטט עם האוהדים בלייב צ'ט באינסטגרם ובפייסבוק, המועדון גזר על עצמו ריחוק תקשורתי שבמסגרתו הקבוצה מקיימת כמעט אך ורק את האלמנטים המנדטוריים שהיא מחויבת אליהם במסגרות השונות: פתיחת חלק מהאימון המסכם לתקשורת, מסיבות עיתונאים, כניסה לחדר ההלבשה בתום משחק באירופה וכו'. לא הרבה מעבר לזה.

ועכשיו למשהו שיישמע לכם אבסורד: להפועל ירושלים - אלופת המדינה למי ששכח - אין דובר במשרה מלאה. מי שהיה אמון על התפקיד בשנים האחרונות הוא דיוויד בסן, דמות מוערכת מאוד במועדון שהשנה קודם לעמדת מנהל הקבוצה. מי שהוקפץ לסיוע בעבודה השוטפת מול התקשורת הוא מנהל המדיה הדיגיטלית יובל קליין.

בפועל, מי שמתווה את האסטרטגיה התקשורת הוא עדיין בסן, שלמעשה מתפקד גם כדובר. כך נוצר מצב שבו בסן, בעיקר בתחילת העונה, היה עסוק מעל הראש במטלות הארגוניות מתוקף תפקידו כמנהל קבוצה, ולא הצליח למצוא זמן לשיחות רקע הנחוצות עם עיתונאים, מה שנתן צוהר להשתלחות כמעט חסרת תקדים במאמן פוטיס קציקאריס כשזה התחיל להפסיד באירופה.

בקשות לראיונות עם שחקנים לפני אירועים בולטים בדרך כלל נענות לשלילה. לרוב, ההודעות לתקשורת יוצאות בצורה לקונית, אפילו ללא ברכה לשלום, ולרוב חסרות מידע רלוונטי. כך למשל, המועדון לא מצא לנכון לעדכן את התקשורת לפני קיום משחק אימון בארנה נגד מכבי חיפה במהלך פגרת הנבחרת. רק אחרי שהעיתונאים בקבוצת הווטסאפ לחצו, התקבל מידע נוסף כמו העובדה שבר טימור וריצ'רד האוול לא התלבשו למשחק, ורשימת קלעים שגם היא היתה חסרה ולא כללה - במקרה או במכוון - את רונלד רוברטס, שאז טרם נרשם באיגוד וקלע 2 נקודות במשחק.

האדישות כלפי התקשורת באה לידי ביטוי גם במסיבות העיתונאים. זהו המועד הכמעט יחידי שבו התקשורת "זוכה" לשוחח עם המאמן והשחקנים, אלא שאנשי הקבוצה כמעט תמיד נוהגים בחוסר סבלנות ורוטנים כאשר העיתונאים מעזים לשאול יותר מדי שאלות. מבוכה מיוחדת נרשמה כאשר אחד העיתונאים הזרים שהגיע לאחד ממשחקי היורוקאפ הגיע במחצית למה שאמור להיות "חדר עבודה לעיתונאים" בארנה, שם הוגש כיבוד ושתייה, אך מאחר והחדר עבר הסבה ל"חדר משפחות", העיתונאי התבקש לעזוב את המקום. "אני מצטער, לא ידעתי", הוא אמר לסובביו באותו רגע, "אבל איפה אני יכול לפחות לשתות קצת מים?".

אלא שהסגירות התקשורתית לא באה לידי ביטוי רק בעבודה מול העיתונאים. גם ברשתות החברתיות, שאמורות להיות ערוץ ההידברות העיקריים עם האוהדים, ההתנהלות מעלה סימני שאלה. כך למשל, עד השנה שעברה, העוקבים אחרי הקבוצה ברשתות לא היו מקבלים שום עדכון מהקבוצה אחרי הפסדים. לפני המשחק - תמונות רקע, אווירה, סרטונים משעשעים באינסטגרם. הפסד? חדל קשקשת ברשת.

מהעונה שעברה, הקבוצה התחילה להעלות פוסטים גם אחרי הפסדים, אבל גם הם לקוניים ואפילו ללא תוצאת המשחק, ולרוב נראים כך: "ממשיכים הלאה למשחק החשוב ברביעי, רוצים אתכם בארנה בכל הכוח". תוצאה? קלעים? תמונה כלשהי? לא כשמפסידים.

כדי להבין למה הנקודה הזאת חשובה, צריך להדגיש: קהל האוהדים של הפועל ירושלים הוא לא רק גדול מאוד, אלא כזה שנושם כל דבר שקשור בקבוצה. כל ציוץ של שחקן, כל סטורי באינסטגרם, כל כתבה שיוצאת מפי אותם עיתונאים שהקבוצה לא תמיד מתייחסת אליהם בהתאם - הכל זוכה לצילומי מסך שרצים בווטסאפ, לשיתופים בפייסבוק ולסימפוזיונים בפלטפורומות השונות. הקהל הזה רוצה לחיות את הקבוצה ולהיחשף לכמה שיותר תוכן שקשור בה, בלי קשר לניצחונות או להפסדים. אבל מישהו בהפועל החליט לשמור על מרחק במרחב המחייה הזה.

אז מה קורה בקבוצות יורוליג, אתם שואלים? הבדל של שמיים וארץ. רוב הקבוצות מחזיקות מחלקת מדיה שמונה כמה עובדים שאמונים על כל תחום התקשורת, מעבודה עם עיתונאים ועד מדיה דיגיטלית. כמובן שהדבר תלוי תקציב, אבל הוא בעיקר תלוי גישה: בזמן שבאירופה מבינים שהפן התקשורתי הוא הפנים של הקבוצה, בירושלים מאמינים כי התקשורת היא מכשול, ולא שותפה.

הארגון: לאחרונה דיווחנו כאן על כך שאורי אלון שוקל ברצינות להיכנס כספונסר ליורוליג, במטרה להשיג באופן זה מקום עבור קבוצתו בליגה. אך כפי שעולה מהדוגמאות שציינו כאן, ירושלים רחוקה מהתנהלות ברמת יורוליג, באספקטים רבים.

בסופו של יום, הפועל ירושלים הוא ארגון רזה למדי. מעט מדי אנשים במועדון אמונים על תפקידי מפתח, והרזון הבולט ביותר בא לידי ביטוי בעיקר בפן המקצועי, בצוות האימון ובהיעדרה של מחלקת סקאוטינג. מספיק להסתכל על הדיאטה שהמועדון גזר על עצמו, ולראות איך צוות שהכיל את סימונה פיאניג'אני, מרסלו ניקולה, מודי מאור וראיין פאנון בעונה שעברה, הצטמצם לדמויות הרבה פחות מנוסות כמו מודי מאור, מיקי גורקה וגרשון סרולוביץ'.

בקבוצה טוענים מנגד, כי התשתית הארגונית של הפועל ירושלים במצב טוב יותר מאי פעם. לראיה, הם מביאים דברי שבח של השחקנים שמגיעים, שמדגישים כי מעולם לא שיחקו במועדון מסודר ויציב כמו זה שבבירה, ומתגאים הכמות הקהל שבעונה שעברה היתה הגדולה ביותר ביורוקאפ והשנה, שנת נפל, היא במקום השני אחרי אלבה ברלין. 

מבט לעתיד. ועדיין, הפועל ירושלים נמצאת היום במקום הכי טוב שהיתה אי פעם. יש לה בעלים יציב כלכלית שהלב שלו במקום הנכון, מנכ"ל שחי ונושם את הקבוצה ואולם שראוי לקהל ענק ותומך. אלה דברים שלפני עשור האוהדים האדומים רק יכלו לחלום עליהם.

ימים יגידו אם יוזמתו של אלון תכניס את הקבוצה למפעל הבכיר. אם זה אכן יקרה, ירושלים תצטרך לעבור מהפכה ארגונית משמעותית. אלון ציין בעבר שהוא רץ מרתון ולא ספרינט. אז כל רץ מרתון יודע שכדי להצליח צריך לטפל היטב בגוף ולא לחשוב על קו הסיום.

הצלחנו להעביר יותר מ-2,000 מילה בלי להזכיר את מכבי ת"א, אז בכל זאת. אורי אלון והפועל ירושלים הצליחו לחולל מהפכה אמיתית בליגת העל. השנים הטובות של ירושלים תפסו את מכבי לא מוכנה בהרבה מובנים - ארגונית, מקצועית ותפיסתית. העונה נראה שמכבי סוף סוף מגיבה נכון למשוואה החדשה, וכמו במשחק שח טוב, הפעם תורה של ירושלים לתת את המהלך שלה.

בהפועל י-ם בחרו שלא להגיב לדברים המובאים בכתבה.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by